אז אני אמרתי לה…

בתערוכה הוצגו סדרות של ציורים המפוזרות בין שתי קומות הגלריה בנסיון להעביר את עוצמת היצירה הנובעת בין כותלי הסטודיו המשותף.

ליאנה גרוס ודיתה לירון יוצרות מעל שני עשורים בחלל אמנותי אחד, שואבות אותו ידע אמנותי הן בהרצאות והן בביקורים במוזיאונים ובגלריות. אוצרות ביחד תערוכות לאמנים שונים ויוזמות פעילויות בהתנדבות להעשרת ידע באמנות של ילדים ותערוכה שנתית לטובת המרכז לנפגעות תקיפה מינית השרון.

שתי האמניות מדברות בשפה אמנותית שונה, לכל אחת יש את הסגנון האישי שלה שאותו פיתחה במהלך השנים.

 כמו ההרמוניה בפעילות המשותפת, כך גם נוצרה הרמוניה בין היצירות. בתהליך היצירה כל אחת מציירת לעצמה ובשלב מסויים מתבקשת חוות דעת על התוצאה, או עצה להמשך היצירה. עם הזמן נוצרה דינמיקה כזו שדיתה נותנת את דעתה על הציור של ליאנה מנקודת מבט על אופי הציור של ליאנה, מתוך ידיעה לעומק מה היכולת שלה ולמה היא רוצה להגיע. כך גם ליאנה נותנת את חוות דעתה ומעשירה ברעיונות שתורמים ליצירה הסופית של דיתה.

השתיים מקיימות דיאלוג מתמשך בינהן ואילו הציורים נשארים אוטונומים ונאמנים לאחת שיצרה אותם. מכאן בא שם התערוכה " אז אני אמרתי לה…" , כשלכל אחת יש שם לעבודות שלה.

ליאנה בחרה לתת את השם "גוונים של כחול" ודיתה בחרה בשם " הערת שוליים".

התערוכה המשותפת הציגה את היצירות באופן כזה שהן שואבות כח זו מזו ומעצימות את החוויה של הצופה.