בשנת 1988, עם סיום הלימודים במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע, העסיקו אותי שני נושאים. האחד, שדות החמניות האין סופיים בדרכי מבסיס חצרים צפונה והשני השורות הספורות בלב עיתונים על מלחמת אירן- עירק, מלחמה שהתחולה בן השנים 1980 ל- 1988 והידיעות משם כבר לא עיניינו אף אחד.
הפסטוראליות של שדות החמניות ומנגד שדות הקטל מעבר לדלתנו, הולידו ציורים שהתאחדו לתערוכה אחת שנקראה "בשדות קטל" בינואר 1991 והוצגה בגלריה של עמליה ארבל בראשון לציון. הפתיחה נקבעה ל-19.1 אך בערב הזה היה האזור במצב מלחמה, אנשים שהו בחדר אטום ורק למחרת הגיעו לגלריה. התערוכה היתה אקטואלית וקיבלה הד תקשורתי רב. משם הוזמנה ע"י הקהילה היהודית לציריך והוצגה במלואה.
העיסוק במלחמה הוביל את הרצון להסתגר מאחורי מקומות שהכניסה אליהם חסומה וכך נוצרה הסדרה של "פתחים חסומים", סידרה שלא הוצגה במלואה מעולם.
לאחר התערוכה בציריך שבשוויץ, ובעיות השינוע של העבודות, עברתי לצייר על בדים קטנים. גם הנושאים הורידו פרופיל. עסקתי בגינה שלי סביב הבית באבן יהודה, במפגש בין הצימחייה והפרחים הזמניים עם האבנים הנצחיות. את הציורים הצגתי בתערוכת "ציורים" בביתי שהפך לזמן קצר לגלריה.
בשנת 1995, התחלתי לצייר עם ליאנה גרוס בסטודיו שבביתה, ולפעול במרץ כחברת הנהלה של עמותת אמני נתניה. אצרתי תערוכות יחיד וקבוצה. ושלוש שנים לאחר מכן נבחרתי להיות יו"ר העמותה.
את "סטודיו 6" בנתניה הקמתי עם ליאנה ב-1998. הוא כלל חללי עבודה לאמנים וחלל תצוגה – גלריה. בגלריה הציגו אמנים רבים וכמובן אמני הסטודיו.
הסידרה שקראתי לה "אסוציאציה" היא ציורים המורכבים מסמלים וחלקי ציורים שהצופה יכול לחבר לעצמו את הסיפור. הסידרה הוצגה בגלריה של סטודיו 6, 5 ציורים ממנה השתתפו בביאנאלה בדוברובניק, קרואטיה. הביאנאלה מציגה אמנים מארצות השוכנות לחוף הים התיכון.
בשנת 2000 עברתי לצייר משטחים ללא גבולות, מפגשים בין גוף למרחב. זה יכול להיות גוף הנדסי, גוף אדם או אלמנט מהטבע הטובל במרחב האין סוף. הציורים בלטו בצבע הכתום ששלט ברובם. הם צוירו ללא מכחולים בטכניקה שסיגלתי לעצמי עם הזמן. הציורים הוצגו בתערוכה "לגעת באין סוף" בגלריה "ש.ד. דנון" בת"א וב"גלריה על הצוק" בנתניה.
בשנת 2002, המשכתי לצייר באותה טכניקה ותמיד בצבע הכתום אך נכנסו לציור עוד צבעים ודימויים במקצבים שהשתנו מבד לבד. הציורים הוצגו בחיפה,ירושליים, נתניה, ראשון לציון, קיבוץ מחניים ועוד, בשם "מקצב בצבע".
בשנת 2004, כשנולד נכדי הראשון אודי, התחלתי להשתולל עם הצבעים בעזרת מרית וצירתי מקומות שיד אדם נגעה בהם אך בדרך כלל לא שוהה בהם. בתחילה ציירתי על ציורים שנים, אך מהר עברתי להכין את הבדים מהתחלה וכך נולדו התערוכות "הולכת בשדות" ו"מקומות" שהוצגו בנתניה, בחיפה ובכפר יונה. את הסדרה הזו עדיין לא סיימתי.
במקביל אני ממשיכה את ציורי "מקצב בצבע" אלא שיש בהם דימויים יותר ברורים של פרחים ונוספה להם הערת שוליים שבה ישנו רישום בצבע. הציורים האלה נקראים "בשוליים".
בסוף דבר, במבט לאחור אני מציירת ציור אחד כל החיים, יש בו חיפוש, סוד, מפגש בין ניגודים. עולם פנימי שחומק לו החוצה ומחדד את המעברים שאני פוסעת דרכם בשביל החיים.
